בראשית סיפרתי לאשתי שאני יוצא לעבוד במכרה, בהמשך עדכנתי שהתקבלתי למשרה נהדרת במפעל עוף קפוא. רק לאחר שנה התוודתי שזה בעצם מפעל חינוכי ואני אחד מפועלי הייצור. מסלול ההידרדרות האישי שלי להוראה לא שונה מזה של כל מורה אחר. מתוך תמימות נעורים וסקרנות נאיבית  האמנתי למורה שלי בבית הספר שקריאת ספרים לא יכולה להזיק, אז התחלתי עם אחד ואז עוד אחד ועוד אחד. זה נמשך גם בתקופת הצבא, אחרי השחרור הלכתי ללמוד מדעי הרוח, אז גם מתחילים לקחת עבודות שונות ומשונות בשביל לשלם על הלימודים, מדריך בהוסטל, מרכזי הוראה, יום אחד מציעים לך עבודה כעוזר הוראה ומשם הדרך קצרה  לעבודה בעמותות, בסוף בלי לשים לב אתה קם בוקר אחד ומגלה שאתה מורה. בפעם הראשונה שנכנסתי לכיתה רעדתי מהתרגשות מהולה בפחד והייתה לזה סיבה טובה. בכיתה ישבו כמה תלמידים והקשיבו למוסיקה קצבית רועשת, השאר עישנו סמים והלכו מכות בחצר באופן גלוי אבל כל הצוות התנהג כאילו הם לא שם וכל זה לא קורה. ניסיתי לומר משהו אבל הרעש היה חזק מדי. היה שם טלפון מחובר לכבל משתלשל מהתקרה, חשבתי שזו הנקודה בזמן ליישם את הידע שרכשתי בלימודי הוראה, להיות אסרטיבי ולגרום להם להבין שאני באתי לכאן על מנת ללמד, אז ניתקתי את הטלפון מהכבל. השקט נפל על הכיתה. תלמיד חסון ניגש אלי, כרך את הכבל סביב הצוואר של אחד מחבריו ללימודים שלמזלו הרע עמד קרוב אליו, והתחיל לחנוק אותו. הוא רכן אלי ואמר בקול רגוע, אתה רואה, ככה אני מתכוון לתלות אותך ולתת לך להתנדנד עד שתהיה כחול ותמות כמו כלב אשכנזי מניאק. הוא הידק את החבל סביב הצוואר של חברו האומלל לכיתה, שהתחיל להכחיל וניסה לשווא להשתחרר ואז יצא מהכיתה. הלכתי מיד למנהלת, היא לא התרגשה וטענה שמורה צריך לפתח יכולת עמידה ולדעת  להתמודד עם מצוקות של תלמידים. היועצת הסבירה לי שזה לא אישי נגדי, התעקשתי לא להבין מה הכוונה לא אישי, היא הסבירה לי שהתלמיד הביע את המחאה שלו נגד המערכת, אני הייתי רק הדרך שלו לפרוק את התסכול העמוק שהוא חווה בחיים. שאלתי אותה אם היא מתכוונת שאני כמו זונה. בסוף השנה פיטרו אותי. 

יש לי הרבה תוכניות טובות ואני מעולה בתיאוריות כיצד להעלות את רמת השכר שלי אבל כרגע לפחות הן עדיין רק תיאורטיות. אני ממשיך לפתח אותן ולסגל אותן למציאות המשתנה ולדעתי הן ממש מצוינות. עד שאחת מהן תצא מהכוח אל הפועל, אני יוצא מהבית כל בוקר על האופנים ונוסע לבית הספר בצפון העיר. אני תמיד מגיע בין הראשונים ומקפיד ללכת לחדר מורים ולשתות את כוס הקפה השנייה של הבוקר, זה לא תמיד מצליח. כאן צריך להסביר נקודה חשובה, בניגוד לדעה הרווחת בציבור לגבי מערכת החינוך הישראלית, מדובר באחת המערכות המתקדמות בעולם אם לא המתקדמת שבהן. מערכת שמאתגרת את הנמצאים בה לא רק בשטויות כמו איך לבנות רובוט אלא גם איך להשיג משהו חשוב באמת, כוס קפה. מערכת החינוך מלמדת אותך את הערך האמיתי של פולי הקפה הנמצאים בסכנת הכחדה. לראיה, כל בית ספר היום הוא לסביבה, בנוסף לטכנולוגיה, חברה וכנראה עכשיו גם AI וזה לא בגלל שהמנהלת לא יודעת ש AI זו טכנולוגיה, אלא בגלל שהיא חושבת שההורים טיפשים. 

במערכת החינוך שימוש בסמים גרוע יותר מרצח של יהודים, ערבים זה לא נחשב רצח אלא הגנה עצמית. לכן במידה ואתה מבקש להרעיל את עצמך ולהתמכר לסם מעורר, זה על אחריותך וגם על חשבונך. אז שילמתי מה שצריך לוועד המורים, שזו ההגדרה הבית ספרית למי שאחראי על פינת הקפה והכיבוד באירועים, אבל המערכת חכמה יותר, הקפה היה נעול בארון ורק לשני אנשים יש מפתח. לכן קורה שאני מגיע ואין קפה, או שאין כוסות. כשחסרות כפיות זה אמנם מעצבן אבל אפשר להסתדר, בלי קפה וכוסות זו בעיה. מורה בעל ותק דואג להחביא כמה כוסות וקפה בארונית הקטנה, שהיא המרחב שמערכת החינוך מקצה לאדם שצריך ללמד מעל 450 תלמידים בשבוע. כן, היו לי 12 כיתות, בכל כיתה בערך 40 תלמידים שצריך לזכור את השם שלהם, את ליקויי הלמידה והקשיים הרגשיים ולתת לכל אחד מהם את התחושה שאתה רואה אותו. לכן בערך חמישה חודשים אחרי שהשנה התחילה, ניגשה אלי תלמידה בסוף השיעור לשאול משהו וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה. בימי הורים הייתי מחייך בנימוס, מזמין את ההורים לשבת ומבקש את גיליון הציונים בשביל לראות את השם. 

בבוקר סגרירי שגרתי נכנסתי לחדר מורים ולא היה קפה במטבחון וגם המלאי לשעת חירום היה ריק. לפני שמאשימים אותי ברשלנות צריך לקחת בחשבון שאחת הקולגות שידעה שתמיד יש אצלי קפה לקחה בלי לבקש רשות, מורים הם יצורים שורדים ולא סוכנים מוסריים. למזלי שגית הפקידה עמדה שם מחזיקה צרור מפתחות וגליל כוסות, קפצתי על המציאה וביקשתי ממנה שתפתח את הארון כי אני רוצה קפה. אסור, היא אמרה. לא הבנתי. היא הסבירה לי שאסור לי לפתוח את הארון כי אני לא מוסמך. עדיין לא הבנתי על מה היא מדברת אבל החלטתי שעם כל הכבוד לצורך שלי להבין איזו הסמכה מחורבנת אני צריך להשיג בשביל להוציא מהארון את הקפה שאני שילמתי עליו, יש דבר חשוב יותר שעומד כרגע על הפרק וזה להוציא את הצנצנת קפה מהארון וגם כוסות. אז אמרתי לה שאין לי בעיה שהיא תוציא את הקפה בשבילי, אבל שגית ענתה בביטחון שלצערה גם לה אין סמכות. התחלתי להתעצבן, הנה היא עומדת מולי עם חבילת כוסות וצנצנת קפה שהיא כנראה לא שילמה עליהם, ואומרת לי שהיא לא מוסמכת. זה הקפה שלי, אני שילמתי עליו. שגית הסבירה בסבלנות שאומנם שילמתי ואני בהחלט רשאי להכין לעצמי כוס קפה אבל אסור לי להוציא את הצנצנת מהארון, כי המורים שותים את כל הקפה עד שהוא נגמר ולא נשאר לצוות המנהלי ולאורחים חשובים שלפעמים מגיעים, כמו במקרה הנוכחי. איך ששגית יצאה מהחדר ניגשתי לארון ותלשתי את הדלת מהצירים שלה. הוצאתי את הקפה, הכנתי לי כוס והרגשתי מוכן לשיעור. 

אני מאד משתדל לא לעשות טבלאות יאוש. ההרצאה הקבועה שלי בנושא היא שכאשר מעבירים את הזמן בצפייה לעתיד, מתעוררים יום אחד בעתיד ולא מבינים להיכן נעלם כל הזמן. אתה מוכן לתת את כל מה שיש לך בתמורה ליום אחד שהעברת את כל כולו בצפייה שהוא יעבור, והוא באמת עבר ולעולם לא יחזור. אבל מה לעשות ובדיוק מולי בחדר שינה יש טפט משובץ. כל בוקר אני מביט על המשבצות סופר את הימים והשבועות שנותרו עד לחופשת הפסח. כאותו ספן מותש המפליג שבועות ארוכים באוקיינוס, נאבק באיתני הטבע, נלחם בסערות ובעיניים כלות מחפש רק דבר אחד, יבשה. אבל עד שנגיע ליבשה יש בדרך עוד אי קטן של מנוחה, חופשת פורים. השנה חופשת פורים יוצאת מצויין מבחינתי, בימים ראשון ושני וזה אומר שמיום חמישי בצהרים אני בחופש עד שלישי. 

ההחלטה במערכת הייתה לפתוח את חגיגות הפורים שבוע ימים מראש וכל יום יהיה מוקדש לנושא אחר. ביום אחד כובעים בשני מסיבת פיג'מות, בשלישי בסימן מדינת ישראל וביום האחרון פורימון.  מספר ילדים אכן נענו לאתגר והגיעו לפורימון מחופשים לתפארת, הרבה אחרים ניצלו את ההזדמנות להגיע בלי בגדים בכלל והמחזות היו קשים. כל מי שמעוניין לבחון האם הוא נמצא בקבוצת סיכון לפדופיליה מוזמן להגיע בפורים לאחד ממפעלי החינוך הפזורים ברחבי הארץ ולחזות בכמות עצומה של ילדות וילדים המהלכים כמעט עירומים. בפעם הראשונה עמדתי נדהם, לא מאמין למראה עיני, מזועזע ממש חיפשתי את סגן המנהלת לדווח לו על תלמידה מהכיתה שלו שמסתובבת בתחתונים בלבד, רק בשביל להיתקל בתלמידה אחרת שרק חגגה בת מצווה על עקבים גבוהים ופיסת בד קטנה בתפקיד חצאית. היו שם גברברים צעירים בבגד ים ספידו וכפכפים, האלכוהול זרם כמים וגם מצאתי את סגן המנהלת בתחפושת של דרדס סגול. הוא עמד שם וצרח על ילדה שיכורה שהתגלגלה מצחוק בשלולית מים וקיא. זה היה היום שבו הבנתי שאין יותר כזה דבר המבוגר האחראי, הילדים האומללים נשארו לבדם למצוא את דרכם בעולם הקר. 

מערכת החינוך, זר לא יבין זאת. איך זה לעמוד לבד ולנסות להשתלט על  40 ילדות וילדים, רבע מתוכם על ריטלין שעל רובם כבר לא משפיע. יש קבוצה מכורה למשחקי מחשב שמתחילה כבר לקבל קרייז, לחלק מהבנות יש עניינים דחופים שהשיעור שלך רק מפריע לטיפול בהם וכמעט כולם יש להודות משועמם בצדק עד מוות. הדבר היחיד שמשותף לכל הכיתה כולל המורה זו הצפייה לסוף השיעור. מורה חייב לפתח יכולת עמידה, אתה נבחן כל רגע ורגע ללא שום חמלה והבנה. מספיק שתמעד קלות בשביל לעורר צחוק, כל סימן למגבלה אנושית הופך להיות אמצעי המשמש נגדך. אני זוכר את עצמי בגיל הזה לועג לשיניו התותבות של אחד המורים ואת הנזיפה הזועמת של המחנכת שלי שלא השפיעה עלי בכלל כי מבחינתי שניהם היו חפצים מחוץ לספרה האנושית, הם היו מורים. 

כמערכת אובדת דרך אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה החינוכית כיום הוא סוכר, הרבה סוכר. הייתה פעם מנהלת שמאד אהבה את הרעיון של חינוך לנתינה, לכן היא לפעמים חילקה לילדים ארטיקים בהפסקה, סתם ככה. היא הסתובבה בחצר כאילו היא מוכרת בחוף הים וחוץ מזה היא לא עשתה הרבה. למעט אולי פעם אחת שבה הוזמנתי אליה לשיחת נזיפה בגלל שנתתי לילדים עבודה על האבולוציה. הרגיז אותה לא רק הנושא המטומטם אלא עצם הרעיון לתת לתלמידים עבודה. אחת לכמה זמן התקיים משחק בשם גמד ענק. כל ילד הוא ענק שאותו משרת גמד קטן שמביא לו ממתקים ומתנות וכל ילד הוא גם גמד שמפנק את הענק שלו בממתקים, מתנות והשמחה רבה. הנה אני נכנס לשיעור ואת פני מקבלים עשרות ילדות וילדים שמכרסמים במרץ תערובת של חטיפים מלוחים ומתוקים ומעיפים באוויר ממתקים אחד על השני. רצפת הכיתה היא מרק של קולה ומים שעליו צפים פיסות במבה וביסלי. גם השולחנות מלאים בתערובת אשפה ונוזל דביק. אני עומד בפתח הכיתה מנסה לגבש אסטרטגיה. ברור שככה אי אפשר להעביר שיעור אבל גם לנקות את הכיתה נראה כמו משימה בלתי אפשרית כרגע. למעשה זו הפעם השלישית היום שאני מגיע לכיתה ומרגיש כמו בתקופה שעבדתי במעון לנפגעי נפש. כל החלונות סגורים אבל לפחות ריח הבמבה לא גרוע כמו זה של הסיגריות. יש תמיד כמה ילדים שמתנדבים ללכת להביא מטאטא ואנחנו מתחילים לסדר את הכיתה, לאחר כמה צעקות ואיומים שלא אתה ולא הילדים מאמינים להם, גם אלה שחושבים שאין זה מתפקידם להשתתף בעבודות הניקיון קמים ולאחר דקות ארוכות הכיתה אומנם לא ראויה ללימודים בסטנדרטים של ארגון המדינות המפותחות אבל בשביל העולם השלישי זה סביר בהחלט. אני נחוש ללמד ומתחיל את הרוטינה הרגילה שלי שהיא זינוק מידי לסרטון בשביל להכניס אותם למצב בהייה אילמת והיום הולך לי, האינטרנט עובד והכיתה נרגעת. אלא שאז נפרצת הדלת ואורי מופיע. מתברר שנעלמו לו חמישה שקלים. אורי נכנס לכיתה ופותח בחקירה רועמת במטרה לאתר את זה שגנב  את הכסף. הוא מתעלם מהדרישות שלי לעוף החוצה כמו מזבוב טורדני ולבסוף לאחר שהפעיל מספר אמצעי חקירה שגרתיים הוא משיג את שמו של החשוד העונה לשם רוני. אורי מסתובב ויוצא בזעם לחפש את רוני ואז אני מבין שרוני לא נמצא בכיתה ונזכר שלא קראתי שמות. קריאת שמות בכיתה זה כמו לנסות לשטוף את הרצפה בבניין ישן בזמן רעידת אדמה. אני מחליט גם הפעם לוותר ולסמן אח"כ נוכחות מלאה לכולם. זה נדיר אבל קורה שתלמיד/ה שנעדר כמעט כל השנה, מסיים עם נוכחות מלאה ובהצטיינות. הסיבה היא שעוברים על הציונים לפני התעודות מגלים שאין לך כלום עליו, אז הכי פשוט זה לתת לו 90. כולם עושים את זה והוא מסיים מצטיין. אני מתחיל מחדש את הדיון המרתק על כמות האוכלוסייה האנושית המיותרת בעולם שרק הולכת וגדלה, הנושא מעורר עניין אצל התלמידים, שחלקם מספיק אינטליגנטים להבין את האירוניה. אבל הדלת שוב נפתחת וגם אורי שוב פורץ דרכה בסערה ודורש לדעת היכן רוני מסתתר. זה ברור לאורי שרוני לא מתכוון לאבד זמן ובהזדמנות הראשונה לבזבז את הכסף שלו, לכן הוא מאבטח את שלושת האוטומטים החבוטים שבמסדרון. אבל הבעיה היא שהוא לא מצליח לשלוט בצורך העז והיוקד לאחוז שוב בחמישה שקלים שלו ואולי גם כבונוס לתת לרוני מכות. לכן הוא נוטש את העמדה ויוצא לגיחות מהירות במטרה לנסות ולאתר את החשוד. אני מתחיל כבר להרגיש את סימני איבוד השליטה אצלי, אורי יוצא אני נעמד מול הכיתה ומנסה שוב כאשר אורי משיג סיוע בדמות מיקי שמאבטח את המכונות ומאפשר לו לחזור לכיתה ולפתוח במשא ומתן עיקש להסגרת החשוד. אני מתפוצץ מזעם ונובח בעוצמה, אבל אורי כבר מזמן למד שבכל מה שקשור למורי בית הספר הפתגם כלב נובח אינו נושך עובד מצוין ולכן הוא ממשיך בחקירה מבלי להתייחס לרעשי הרקע. בשלב הזה אני מודיע על כניעה ומכריז שאני יוצא לחפש את המנהלת. כאן אורי מחליט שאולי החמישה שקלים האלה עלולים בכל זאת לעלות לו ביוקר והוא נסוג במהירות. אני לא מוותר ולאחר שאני שוב לא מצליח לאתר את המנהלת אני שולף את רות הרכזת מהכיתה שלה, היא שוב מצילה אותי ולוקחת את אורי תחת כנפיה. אני דורש הוצאה  לפועל מיידית של עונש חמור ביותר שלאף אחד מאיתנו לא ברור מה הוא יכול להיות. הילדים מבינים את חומרת המצב ומזהים את סימני הטירוף אצל המורה שלהם. הם יושבים בשקט, אני מביט בהם בהערכה ותודה שקטה על חוש ההישרדות שלהם וגם מניח במעט אופטימיות שקיים בהם ניצוץ של חמלה. אנחנו מתחילים שוב את הנושא ואני מדבר בהתלהבות על גלי ההגירה מהמדינות המתפתחות לעולם העשיר כאשר בדיוק אחד מאותם מהגרים, ג'רוני מרומניה שקיבל עבודה בחברת האחזקות שמנהלת את בית הספר, מפעיל תחת השגחתו הקפדנית של אבי אב הבית שלנו את מפוח העלים וכל זאת ממש תחת חלון הכיתה. אני לא מצליח לשמוע אפילו את עצמי ומתחנן מהם להפסיק. הם מבטיחים שזה יקרה ממש תוך כמה דקות. אבי ואני חברים טובים והוא מסביר לי שחייבים לנקות את החצר, אין מה לעשות. המשפט הזה "אין מה לעשות" הוא תמציתה של הישראליות, הוא החליף את "יהיה בסדר" בפתאליזם שכל מי שמנסה לערער עליו מוכרז מיד כבוגד. מיואש אני מודיע על סיומו של השיעור ונסוג לחדר המורים לקול צהלות התלמידים שלמדו היום משהו נכון מאין כמוהו, שכתוב באחד ממערכי השיעור אבל אני לא מוצא אותו. 

בית הספר הממלכתי הוא סוג של בית כלא. מתקיימת בו תרבות ארגונית זהה לבית כלא. התלמידים שוהים בו בניגוד מוחלט לרצונם, תוך שלילה של זכויות האזרח הבסיסיות שלהם. הזכות לחופש תנועה, חופש הבעה, הזכות לאושר. המורים הם הסוהרים כמובן. רוב שעות היום התלמידים סגורים בתאים שלהם, וכל שעתיים הם מורשים לצאת לסיבוב בחצר, שם הם מתארגנים על פי השיוך לכנופיות וזו גם הזדמנות לסגור חשבונות. בין המורים לתלמידים מתקיים מאבק מתמיד, כאשר התפקיד של התלמידים הוא לחפש אחר כל הזדמנות לברוח, להתל במערכת או להשיג ממנה הטבות. התפקיד של המורים הוא להשגיח ולשמור על התלמידים שלא יהרגו אחד את השני או את עצמם. לתלמידים שנכנעים ומוכנים לשתף פעולה, בית הספר מציע תעסוקה בשינון טקסטים חשובים, שאף אחד לא זוכר למה. הקירות אצלנו בבית הספר מלאים סיסמאות חינוכיות. זו המקבילה של משרד החינוך ״לחייל שפר הופעתך״ או ״נשק חלוד, חייל אבוד״. רק שכאן מדובר במידע שיש לו סאבטקסט שרק מורים יודעים לקרוא באופן שמבהיר להם בדיוק את כל הדברים שעליהם כצוות חינוכי להילחם נגדם. למשל אם אתה מגיע בוקר אחד לבית הספר ורואה שעל המסך הגדול שבחדר המורים, זה שאף פעם לא עובד ואף אחד לא זוכר למה התקינו אותו שם, תלו שלט קרטון ועליו כתוב: ״הסקרנות והדמיון הם המפתח להצלחה״, מיד ברור לך מה עליך לעשות: ללמד מדידת נפח של קרטוני חלב ולהדוף באומץ ובזעם קדוש כל שאלה על חייזרים, חורים שחורים ושמשות מתפוצצות. את השטויות האלה נשאיר לאוסף ההזויים בנאס״א שלא מבינים שאלוהים ברא את העולם לפני 5000 שנה והמדע האמיתי זה להוכיח שכל מה שכתוב בתנ"ך נכון. 

אחרי משרה קבועה של כמה שנים, עברתי להיות מורה מחליף. יש כמה יתרונות בלהיות מורה מחליף והרבה מאד חסרונות, אבל רואים הרבה. הגעתי פעם לראיון עבודה וכבר בכניסה לבית הספר הייתה כרזה גדולה שלא ניתן היה להתעלם ממנה: ״רואים את כולם ולא מוותרים על אף אחד״. ישבתי במשרד והמנהל הביט בי במבט חודר, ההסברים המפורטים שלי על כישורי הנהדרים עניינו אותו כמו דיווח על מותו של יתוש אי שם באי שוקע באוקיינוס הפסיפי. הוא היה מורה לספורט שקיבל את התפקיד כי לא מצאו אף אחד אחר, מנהלים הם משאב נדיר במערכת. איך אתה בענייני משמעת? אין שום בעיה, הבטחתי לו. אני נחוש וברור, אין אצלי אף תלמיד שלא מבין מה נדרש ממנו. זו הייתה תשובה מצויינת, האדם הנורמטיבי שהגיע במקרה לביקור במערכת והקשיב מהצד, היה מבין מיד שבכיתה של המורה הזה כולם לומדים ואפשר לשמוע את האבק הנופל פוגע ברצפה. אבל בבועה של השיח המקצועי בין מורה למנהל, הייתה הבנה שאני יודע ומבין מה נדרש ממני, לא ללמד כלום ורק לדאוג לכך שכולם ישארו שלמים בסוף היום, שום דבר מעבר לזה. היה ברור לשנינו שאנחנו נמצאים כאן בשטח הפקר, במוצב חודר מעבר לגבולות החוק והשפיות, אנומליה במרחב האנושי. ״אנחנו מוותרים על כולם ולא רואים אף אחד״. זו מסה אנושית אחת, חומר מוצק של מולקולות עשויות מזוג אטומים ליד שולחנות מסודרים בשורות. רוב האטומים הללו לא יכולים לנוע בחופשיות אבל הם בתנועה במקום, יש כאלה שהם חופשים ונעים כרצונם בחלל הכיתה כאטומי גז צחוק. 

אני עומד ליד דלת הכניסה לכיתה ורואה שהילדים כבר באקסטזה לקראת השיעור. סוף סוף יצאה המורה האמיתית ומגיע המורה המחליף. לא כולם מצליחים לעמוד בהתרגשות ותמיד יהיו כמה שיתחילו ללכת מכות וזו בדרך כלל הנקודה שבה אני זונח את הדילמה הפנימית שלי האם להיכנס לכיתה או לנצל את ההזדמנות ולהימלט כל זמן שאפשר. אני נכנס ומשגר את האיום הריק מתוכן הראשון של השיעור. אם יש דבר שאסור למורה לעשות באיסור חמור זה לאיים איומים ריקים מתוכן וזה בדיוק מה שאני עושה בערך כל 5 דקות. בהתחלה דווקא ניסיתי לעמוד באיומים שלי, שלמעשה הם איום אחד בלבד, להתקשר להורים ולדווח. אבל האסטרטגיה הזו קרסה כבר בטלפון הראשון כאשר אמא הודיעה לי שהיא ביקרה בבית הספר כבר 8 פעמים מתחילת השנה ואין לי מה לחדש לה. האמא השנייה דווקא שמחה להגיע ובשיחה התברר לי שהיא מבקשת שאני אהיה זה שידבר עם ילד כי הוא לא מקשיב לה, משקר והיא לא יודעת מה לעשות. השלישית ניצלה את ההזדמנות לאוזן קשבת וסיפרה לי על הקשיים השונים בחייה. צריך להבין דבר אחד, מערכת החינוך בישראל גרועה בגלל ההורים. את רובם לא מעניין שום דבר חוץ מהציונים. היה מקרה אחד של אמא עורכת דין ידועה שהתקשרה לכל המורים וביקשה להעלות את הציון לבת הבטלנית שלה. שאלתי אותה מה לגבי שאר הילדים, היא אמרה שהם לא מעניינים אותה, היא רוצה שהבת שלה תהיה מצטיינת. היא אפילו לא הציעה לי שוחד אז ברור שסירבתי. באופן כללי מצידם של ההורים מי שמגיע להיות מורה הוא מפלצת שצריך להגן על ילדיהם הרכים מפניה. בכל מקרה של קונפליקט, שבו הבת או הבן קילל, זרק, שבר, הרביץ ודקר, המורה אשם. באופן לא פחות מפתיע גם ההנהלה מסכימה איתם והתוצאה היא שמורים ניצבים בודדים במערכה מול התלמיד, הוריו וההנהלה. לכן מורים חושבים כמה פעמים לפני שהם מעיזים לומר מילה רעה על התלמידים שלהם. ובכל מקרה, אם לא מדובר בתקיפה חמורה רוב הסיכויים שהרכזת תציע לך לקיים שיחה מכילה. הכלה במערכת היא כמו הקזת דם ברפואה של המאה ה-19. כל החולים מתו כתוצאה מהפרקטיקה הזו והפתרון היה להקיז עוד דם. הכלה במערכת החינוך עובדת באופן דומה. לפעמים אני חושב שאני סתם ביקורתי מדי ולא רואה את ההישג של המערכת, שבדרכה שלה הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי וליצור אנרכיה בת קיימא, טבע, סביבה, חברה וטכנולוגיה. תחשבו על זה כמו סינגולריות של חור שחור שמעבר לסף האירוע חוקי הפיזיקה המוכרים לנו מפסיקים להתקיים. דבר דומה מתרחש מרגע שעברת את שער הכניסה למוסד החינוכי. אתה נכנס לתוך אנומליה שבה אפשר לזרוק דברים על אדם שממלא את תפקידו נאמנה בשליחות ההורים והמדינה ואז להאשים אותו בחוסר לב, לפרוץ בבכי אומלל. במקום משטרה העבריין זוכה בשיחת הכלה והמורה מקבל נזיפה. 

אני מצליח אחרי מספר נוסף של איומים מיותרים להושיב את הילדים ומיד נתקל בשאלה הקבועה: מותר טלפונים? אני מיד עונה את התשובה הקבועה שלי: אסור באיסור חמור והם כולם מוציאים את הטלפונים. אחד הדברים החשובים ביותר בחינוך זה הצבת גבולות ברורים ואני ממש טוב בזה. קבעתי נוהל מאד ברור בכיתה:
1. אסור באיסור חמור להשתמש בטלפונים בשיעור.
2. אין שום סנקציה במקרה ומישהו כן מוציא טלפון.

 בהתחלה וזה למרות שהצגתי להם את הקווים האדומים שלי בצורה מאוד ברורה, הילדים לא הבינו שום דבר. מה הכוונה, אין שום סנקציה. אז אתה מרשה טלפונים? ממש לא, עניתי להם, יש הנחייה מאד ברורה בבית הספר: אסור באיסור חמור טלפונים בזמן השיעור. הילדים ישבו מתוחים והמוחות שלהם פעלו בקדחתנות, אבל אין סנקציות? כלומר אתה לוקח לנו את הטלפון, וגם לא מתקשר לאמא? ממש כלום, למעט דבר אחד: מי שמשחק בטלפון לא בא אלי בטענות אם הוא לא מצליח במבחן. האחריות ללמוד היא עליכם לא עלי. עכשיו לפני שמזמינים אותי לטד, אני חייב להבהיר משהו: זה לא נעשה מתוך יומרה חינוכית חדשנית במטרה למצוא את שיטת comcirrus לחינוך, אלא מתוך אפיסת כוחות ויאוש מוחלט, חוסר יכולת להטיל ולו סנקציה אחת משמעותית שהיא לא טלפון לאמא, ועל היעילות של זה כבר דיברנו. כלומר מה שעשיתי היה להציג בפני התלמידים את המציאות שהם יצרו ולקחת עליה בעלות. 

זה עבד מצוין, ממש  לימדתי  ארבעה  תלמידים וזה גדל לפעמים לשישה. היו הרבה רגעים שהכיתה ממש הקשיבה לי. יום אחד המנהל נכנס, הוא ראה את הטלפונים ומיד החל לבצע קטיף. הוא הספיק לאסוף 2 טלפונים לפני שאחת התלמידות, ילדה אמיצה שנקרא לה ש', אמרה למנהל, אבל המורה מרשה! המנהל הסתכל עלי מופתע, הבנתי שאני שוב בצרה. לא איבדתי את העשתונות, אני הרי הצהרתי שאצלי הגבולות מאד ברורים. לכן מיד הכרזתי: אני אוסר באיסור חמור להשתמש בטלפונים אצלי בשיעור. מה שקרה אז היה מפתיע באופן שקשה לתאר, הילדים תמכו בי. הם אמרו למנהל שאכן אסור טלפונים בשיעור והיו מוכנים לוותר על הטלפונים שלהם בעבורי, לא פחות ולא יותר. צריך להבין את עוצמת ההקרבה, הילדים מוכנים לוותר כמעט על הכל על מנת לא לאבד את הטלפון שלהם גם לא לדקה. 

הייתה לנו ברית של גנבים. אוי ואבוי, זה בדיוק הדבר האחרון שרציתי. אני האדם הכי לויאלי שיכול להיות, ותמיד טוען שהסיבה שאני לא מסתדר עם מערכת החינוך היא שאני עושה בדיוק מה שמבקשים ממני. אני ממלא אחר כל ההוראות בקפדנות ייקית. הבעיה היא שאני לא תמיד מבין אחר אילו מהוראות הסותרות אני צריך למלא. מורה הוא כמו דמות בניסוי מחשבה פילוסופי שבו כל פעולה שהוא עושה סותרת הוראה כלשהי ומוטל עליו לבחור בכל רגע איזו פעולה הוא מבצע ואיזו הוראה הוא מפר. לפעמים צריך לקבל החלטות פיקודיות, אבל  ש' לא ויתרה, ״אבל אין סנקציות״. עכשיו המנהל שוב מסתכל עלי ונראה עוד יותר מופתע, זה נכון? עניתי שכן. הוא החזיר לכל הילדים את הטלפונים ואמר: תגיע אלי אחרי השיעור, הסתובב ויצא מהכיתה. הילדים היו מבועתים, ד' צעק על ש', מלשנית! המנהל שלא היה פראייר ונשאר להקשיב מחוץ לדלת, שמע את זה ונכנס שוב לכיתה הפעם עצבני אבל מבולבל בעצמו מהסיטואציה המשונה. המנהל הסתכל על  ד במבט חודר של מורה לספורט שעכשיו הוא מנהל בית ספר ושיגר לעברו סדרת איומים קצרה. אבל ד' גדל בשכונה קשה ומנהל שהיה מורה לספורט לא נחשב בעיניו גורם משמעותי. אחרי עוד קצת שחרור קיטור המנהל הסתובב ויצא. הדממה בכיתה הייתה מוחלטת, הילדים בכיתה היו בהלם, הם אף פעם לא נתקלו במצב הזה, מורה שנשלח לחדר המנהל. עכשיו אני הייתי צריך להרגיע אותם, הסברתי שאין שום בעיה, הכל פתיר, אני אדם מבוגר, הדברים האלה קורים, ההורים שלי כבר מבוגרים, הכל סבבה. הם לא ממש משוכנעים. צריך גם להסביר לתלמידה ש' שהיא עשתה את הדבר הנכון ואין סודות. בהפסקה הלכתי למנהל דיברנו קצת, היה קצת מביך אבל עבר בשלום וגם לא היו לו הרבה ברירות, אני הייתי המורה המחליף.

נכתב על ידי: ירון הירש שחר