העקרב שתחת סלע קיומנו

באושוויץ כאשר פתחו את הדלתות של תאי הגזים, לא כולם נמצאו חבוקים אוחזי ידיים. היו גם כאלה שיצרו ריבוד חברתי. למטה הזקנים, הנכים, הנשים והילדים, כנראה שהם נרמסו למוות עוד לפני שהם נחנקו מהגז. מעליהם נמצאו הגברים בגיל העמידה יחד עם הנשים והילדים החזקים. בראש ערימת הגופות היו הזכרים החזקים ביותר. הם הגיעו לראש הערימה, שם למעלה הם נושמים אוויר פסגות ומחרבנים באימה לתחתית. הנה, אני נמצא בראש ערימת גופות ואיפה אישתי, איפה הילדה שלי והגז עולה למעלה ואתה מפסיק להאבק והנה אתה נרמס למטה בידי הבחור הצעיר והיאיר שמטפס מעליך, לבסוף כולם נחנקים ומתים. מה עבר במוחו של זה ששרד אחרון? אחרי שהסתיים המאבק ונשארו לו עוד כמה רגעי חיים אחרונים שאותם הרוויח ביושר ובמאבק צודק. נניח שהוא היה בחייו הרגילים אדם עלוב אכול תולעים מכרסמות בנשמתו הרקובה. אולי ברגע הזה הוא חווה חוויה חיובית, של הצלחה. הצלחתי לטפס מעל כולם, ניצחתי ואני שוב בשלטון?

 לא שופטים מישהו בתא גזים אל היותו אדם אלים, שמגלה חוסר התחשבות בחלשים. להבדיל למשל מבני משפחת פלדמן, תראו איך הם מחזיקים יפה ידיים ושרים התקווה. למה אתה תמיד חייב להיות זה שתמיד מתנהג כבהמה גסה. ככה, כי בתא הגזים מותר. זו פעולה שמדגימה את האופן שבו פועלת היד הנעלמה של הטבע. מה הערך הנקוב של דקה אחת של חיים במטבע של סבל מוחלט ואינסופי. לשם התרגיל ניקח מצב שבו תא הגזים נמצא בשיא הקיבולת שלו ומאכלס כ 700 יהודים סטנדרטים. נניח שתוך 10 דקות כולם מתו והמאבק התרחש רק ב 5-7  הדקות הראשונות. בזמן הנותר כל מי שנמצא בתחתית הערימה מת או מפרפר את פרפוריו האחרונים ומי שהצליח להגיע לראש הערימה יכול לנוח ולנשום קצת אוויר. במצב כזה החלשים מתים מוות אלים אך מהיר ולכן נחסך מהם הסבל האינסופי שהוא מנת חלקם של החזקים והמוצלחים ששורדים עוד שתיים שלוש דקות שלמות של גיהנום עלי אדמות. לטפס על בני עמך נחנקים למוות על מנת לזכות במעט יותר חיים זה דבר טבעי ומובן לעשות כאשר נמצאים בתא גזים, זה דבר פחות מובן כאשר הוא נעשה מירושלים, למען כוח, כבוד וכסף.   

איך שולטים באספסוף? לא שולטים באספסוף, אם הוא היה נשלט אז הוא לא היה אספסוף. את האספסוף צריך רק לכוון, להפנות אותו לכיוונים שונים ולפעמים סתם להניע אותו במעגל סביב עצמו. מה שחשוב בכל המהלך הזה הוא לשמור על השנאה. השנאה היא המנוע של האספסוף והמנהיג הדגול יודע לשלוט במנוע הזה. אספסוף מדושן יתר על המידה מאבד בסופו של דבר את התכונה העיקרית שהופכת אותו לאספסוף, חמת הרצח, הרצון הבלתי נשלט להרוס ולהשחית. היחסים של המנהיג עם האספסוף שלו הם יחסים סימביוטים, האספסוף זקוק למנהיג המהווה את דמות האב המכה והמשפיל שהופך אותם לקטנים וחסרי חשיבות, יצורים חד תאיים בתוך המכונה הביולוגית הגדולה. באופן הזה האספסוף חווה שחרור מהאני הקטן והופך להיות חלק מהאני הגדול, העם. השחרור הזה מאפשר לאספסוף לצאת לרחובות במסע של הרס, מוות וחורבן. המנהיג הוא דמות שנראית כאינדיווידואל אבל היא לא, המחיקה של האני אצל המנהיג עמוקה הרבה יותר מזו של הפרודות המרכיבות את גוף העם. אומנם למנהיג יש זהות, אבל רק לכאורה, זו אינה זהות אישית אלא דמות מיתית שנוצרה על ידי ההמון, כמו אלוהים שדמותו בפולקלור היא של איש גדול מזוקן למעלה בשמים. הוא יושב על כס מזהב ויש לו מלא משרתים ונימפות צחורות, שאומנם ביהדות קצת מצניעים את קיומן אבל כולם יודעים שהן שם ולא בשביל לבצע את עבודות הניקיון ברקיע השביעי, בשביל זה יש את מלאכי השרת.  כזה הוא המנהיג, פנטזיה אינפנטילית אדיפלית של המון נבער על דמות מיתית שחייה בעושר ותפקידה להיות קולו של גוף העם. המנהיג בניגוד לחייל הפשוט אינו יכול לפרוש מהתפקיד, הוא לא יכול פשוט לזוז רגע הצידה לאיים בתאילנד, לעשן סמים, לאכול טרפה, להשתגל עם זונות ולעשות קידוש. הוא לכוד בכלוב הברזל, משורה ישחרר רק המוות. 

אמונה דתית זו אוננות מנטלית ציבורית. המטרה הכללית היא להתנתק קצת מהעולם המציאות לתוך פנטזיה אירוטית מטורפת שבה הנשים מגלחות את שיער ראשן וחובשות פאה. זה אידיאל היופי בחברה החרדית. זה מה שמחרמן אותם, לגרום לאשתך לגלח לעצמה את שיער ראשה היפה והנהדר שנתן לה אלוהים, ולחבוש פאה עשוייה משיער ראשה של אישה אחרת. הם יצרו עולם שכזה, איזו עוצמה. החסידים מבלים את יומם בישיבות, לומדים ביחד, אוכלים ביחד, רוקדים ביחד ומאוננים ביחד. הרי עם כל הכבוד לאוננות המנטלית ויש לי הרבה כבוד לאוננות המנטלית, אוננות למטרת הוצאת זרע לבטלה היא צורך שזוחל לך בתוך המוח, ענן שמערפל את החושים, הזין שלך עומד במכנסים ואתה חייב לפרוק את המטען הזה. אז הולך האברך הצעיר אל העק-רב, יושב מולו ואיברו זקור כתותח. העק-רב אומר לו:  על ידי אוננות שיוצא הזרע בלא להיכנס למקום הראוי לו גם באוצר הנשמות יוצאת נשמה בלא להיכנס לשום מקום מתאים ואז באותה שעה על ידי כוחות הרע נעשה איזה גוף רוחני של שד משחית ומזיק, זו נעשית נשמה לו. האברכך יוצא מבועת, הוא הביא בעזרת ידו הימנית שואה נוספת על עם ישראל, לעולם לא עוד. אבל בלילה לבד מתחת לשמיכה, מגיעה לילית והיא בדמות האחות מבית החולים. הוא נזכר במבטו החטוף על ישבנה בזמן שהיא טיפלה בקטטר של אביו הגוסס, בסך הכל שבריר של שניה, זה הכל, אבל רגע אחד שלא חולף ולא מרפה הוא נצח. הוא רואה שוב את מתאר תחתוניה הבולט מתחת לחלוק בזמן שהיא מתכופפת וגל של אנרגיה משתחרר מחלציו, זרם של ההנאה ושחרור שוטף אותו, ואז אימה, אשמה ולכלוך דביק. מי זה העקרב שתחת סלע קיומנו? בשביל לראות אותו צריך קודם להזיז את הסלע. בשביל להזיז את הסלע צריך קודם למצוא אותו, מהו סלע קיומנו? השואה כמובן, זו שהייתה אבל גם זו שתהיה.  

מתחת לכל סלע יש עקרב, בגלל זה מעדיפים להשאיר את הסלעים במקומם ומומלץ לא לגעת בהם, אבל יש את מי שמתעקשים. אלה אנשים עלובים ובודדים, לא ברור למה הם עושים את זה, למי זה מועיל ומה המטרה. מדוע לא להתמקד בסיפורים על המלאכים של המחנה שנתנו את פת הלחם שלהם לאדם גוסס מרעב, על מי שהמשיכו להאמין שיש טוב בעולם ויש תקווה. עוד מעט ימות הגרמני האחרון שהיה בשואה ונשאר רק עם גרמנים שנולדו אחרי השואה. כשאני חושב על זה, אז באופן אישי, אני גרוע יותר. הם נושאים בנטל אשמה על אירוע היסטורי שסבא או סבא רבא שלהם עשה. אני נושא בנטל האשמה על המעשים שאני עשיתי. נכון שבמקרה שלי הייתי חייל בכיין ועלוב ולכן גם המעשים שלי הם די עלובים, קצת מכות, מעט קללות, כמה השפלות. כשאני נפגש עם גרמני אני נזכר לא בשואה אלא איך הסתובבתי ברחובות ג’בליה, שלושה חודשים לפני שפרצה האינתיפאדה הראשונה וטרקתי חלונות, הפכתי בתים, השפלתי בחור אחד בבית שלו מול אמא שלו, סתם ככה. והגרמני המסכן איזה דבר רע הוא עשה? כלום. עשה רק טוב, התנדב לארגון סיוע, תרם לעולם, אז מי יותר גרוע?

אני רוצה להסיר אפשרות אחת מהשולחן, האם אנחנו היהודים כעם, מסוגלים לבצע, או לקחת חלק בהשמדת עם אחר? על פי המסורת כבר עשינו את זה לעמלק. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר. אבל זה היה בתקופת התנ”ך תקופה שבה ההתנהגות הזו הייתה מקובלת, הכוונה היא להיום בתקופה המודרנית. נניח שהיטלר שונא רק פולנים, רוסים, צוענים, כושים, קומוניסטים, הומואים, מוגבלים, אנשי רוח וספרות, אומנים וכל מי שלא הסכים איתו, אבל הוא דווקא היה בסדר עם יהודים, אפילו חשב שהיהודים הם הסתעפות של הגזע העליון שהשתבשה בדרך ולכן הם לא יכולים להיות הגזע העליון אבל יכולים להיות משרתיו הנאמנים. מה היה קורה אם המוסד היה מגייס דוגמנית-על ישראלית ושולח אותה במכונת זמן לשנת 1907, שנה שבה היטלר מגיע לווינה למבחני הכניסה לבית ספר לאומנות. הוא נדחה והדבר גרם לו למועקה אלא שבדיוק באותו ערב סידני פוגשת אותה “במקרה” בבית קפה נחמד בוינה, הם לוגמים יחד שנאפס, הוא משתכר קצת ומתחיל לנאום לה על חייו הדפוקים, סידני מקשיבה לו ומלטפת לו את הירך. הם הולכים לחדר בבית מלון המשקיף על הדנובה ושם סינדי גואלת את אדולף מבתוליו ונותנת לו את הזיון של חייו. ואז בדיוק ברגע  שהיטלר גומר בפעם הראשונה בחייו שלא באמצעים ידניים, הדוגמנית האמיצה זועקת בגרמנית “עם ישראל חי”. עכשיו נוצרה במוחו של היטלר הטבעה תודעתית המקשרת בין האירוע המוצלח של איבוד בתוליו בין ירכיה של יהודיה תמה וכשרה שהיא דוגמנית-על, מזדיינת-על וגם תומכת בראש הממשלה ובין נצח ישראל. הדוגמנית חוזרת חזרה לישראל, שהיא בעצם אולי כבר לא אותה ישראל, כי היטלר עכשיו אוהב יהודים, יש לו פילגש יהודייה, שאותה דרך אגב המוסד גייס ומפעיל בהצלחה, אבל בכל השאר הוא עדיין היטלר. לכן הנאצים מתחילים להשמיד את הפולנים, הרוסים, הצוענים, הכושים, הקומוניסטים, ההומואים, המוגבלים, אנשי רוח וספרות, אומנים וכל מי שלא מסכים איתם. השאלה הנשאלת היא האם היהודים, שעכשיו הם בצד של הגזע העליון, דבר שהיה נראה לרבים וטובים הגיוני מאד, היו משתפים פעולה עם הנאצים, תורמים, מסייעים ומתגייסים לס.ס? היהודים יכלו לתרום רבות להצלחתה של המכונה הנאצית ואולי אפילו להביא לניצחונה על בעלות הברית. עם ישראל חוזר לארצו מולדתו, שבדרך נס נותרו בה ישובים אך לא תושבים, מתפתחת ידידות נפלאה ואמיצה בין הרייך הגרמני ליישות היהודית וגם מסורת נהדרת של מנהיגים נאצים שמחזיקים פילגש יהודייה. אז נחזור לשאלה, האם זה אפשרי? האם היינו משתפים פעולה עם הנאצים בתמורה לארץ ישראל השלמה, נקייה וטהורה מערבים והומואים, כל זה בתמורה למסחר בכמה מהטובות בבנותינו? 

כשחושבים על הגרמנים בשואה חושבים על איזה חייל ס.ס ביחידת הגולגולות ולא על הרמן הפקיד הגרמני שעוד זוכר את הרעב והמחלות של מלחמת העולם הראשונה, שישב בבית וקרא גרמניה-היום והיה לו פתאום טוב בחיים. הוא סתם את האף ושילב ידים, בשביל לחם, אוכל לילדים. לא מערבבים בעניין הזה פוליטיקה. הוא היה ממש נגד מה שעושים ליהודים אבל זה נושא פוליטי ולא מכניסים נושאים פוליטיים למחאה. די מהר הפיהרר היה מזהה שיש אוהב יהודים אחד או שניים בקהל, גבלס היה מוציא הודעה לעיתונות והחולצות החומות היו ממשיכים את הטיפול משם. אז שמנו את חילוקי הדעות הפוליטיים שלנו בצד ופעלנו למען העם הגרמני. העיסוק הזה בשאלת היהודים, האם יש פתרון לבעיה וכמה זמן ייקח עד שהם שוב יחזרו לנסות להשמיד את העם הגרמני, העיסוק המופרז בשאלה הזו מביא לכך שבינתיים כל המדינה משותקת, לא מצליחים לעשות שום דבר לטובת אנשים שקורעים כאן את התחת בעבודה וסיכנו את החיים שלהם במלחמת העולם הראשונה ועכשיו בקושי כרוב כבוש הם מצליחים להביא הביתה. הרמן מודה שלפעמים גם השמאל מדבר שטויות ודווקא הימין קולט את המציאות הרבה יותר נכון. היהודים נעלמו ולכולם באמת הרבה יותר טוב.  

או שנהרוג את כולם או שנתאבד. אלה שתי האופציות העומדות בפנינו. יש חלופה שלישית והיא לשתף פעולה למען עתיד ושגשוג משותף, אבל האפשרות הזו נראית קשה יותר לביצוע מיום ליום. בשבילי יש מציאות אחת. נכון שיש הרבה דעות על אותה מציאות אבל היא קיימת והיא אובייקטיבית. אני גם לא מאמין בטוב ורע, אני לא אומר שהם לא קיימים, הטוב והרע, אבל אני לא מאמין בהם. אין טוב ואין רע. יש מציאות ובמציאות הזו אנשים רוצים להרוג אותנו. למה הם רוצים להרוג אותנו, יש להם הרבה סיבות והסברים שונים לעובדה הפשוטה שהם רוצים להרוג אותנו. שהייתי מורה אז בכל פעם שאחד התלמידים היה פוגע בי אז הייתי מקבל את ההסבר העלוב שזה לא אישי, הוא לא רוצה לפגוע בי האדם הפרטי שיש לו רגשות וחיים, אלא במשהו שהוא לא אני שהוא כועס עליו. התעקשתי לא להבין וניסיתי לחדד, אתם מתכוונים שאני כמו זונה, גוף חי שכול תפקידו לספק את צרכיו וסטיותיו של הלקוח שלה? די מהר לאחר מכן היו מפטרים אותי. לזיין זונה זה רע, מורה זה בסדר. זו המציאות.  

זקנים זה עיסוק חביב עלי. אני מתעב אותם, שונא אותם ורוצה להשמיד את כולם, עד האחרון שבהם. יש משהו יפה בשנאת זקנים, זו שנאה מובנת, מאד אנושית, מי לא שונא זקנים? כולם ובעיקר זקנים שונאים זקנים. אתמול יצאתי מחדר הכושר והלכתי במסדרון הצר שמוביל אל הבריכה, והנה בדרך אישה זקנה עצומת ממדים מתנהלת באיטיות וחוסמת את הדרך. יש שם שש מדרגות שצריך לעלות והיא נתקעה מולן. עמדתי מאחוריה ושיגרתי לעברה מנה מרוכזת של תיעוב וזלזול. כמובן שגם ריחמתי עליה, אבל רחמים ולא חמלה, הכאב היה שלה והלעג החרישי היה שלי. היא לא ידעה שאני עומד מאחוריה והתאמצה לעלות במדרגות, הנה רגל אחת מורמת ובמאמץ אדיר גוש הבשר הרוטט מתרומם באוויר ומגיע למדרגה השנייה, עכשיו היא נחה. עומדת שם כמו נקניקיה אדירה, עור דק ושמנוני שדחסו לתוכו איברים פנימיים שבמקרה הנוכחי בדרך פלא יש בהם חיים והם פועלים. לחשוב שהיצור הגרוטסקי הזה עוד מתקיים בעולם וצורך משאבים בזמן שצעירים ויפים הרבה יותר נעלמים לתוך האבדון והחידלון. הנה היא ממריאה למדרגה השנייה, נשארו רק עוד ארבע לדלג בקלילות ולשחרר את הפקק מאחוריך. עודדתי אותה בשקט, קדימה את יכולה לעשות את זה, חזק ובכל הכוח ובסוף זה נגמר. אחר כך הלכתי לג’קוזי, מאגר מים וכלור קטנטן שסביר להניח שהוא מכיל גם כמויות נכבדות של שתן, אני באופן אישי מקפיד להשתין שם בכל הזדמנות, מתוך הבנה שאם כולם משתינים שם אז אני חייב לתת גם את שלי. פתאום מי מגיעה, הנקניקיה המאיימת לפקוע. על הפרצוף שלה הייתה הבעה של מי שהשתחררה מגולאג, כשהיא ירדה בסולם על המרק המסריח יכולתי לראות אותה מקרוב, ללא חלוק, גוש אדיר של בשר, שומן וורידים בולטים, יורד באיטיות ומתחיל להתבשל. יצאתי מהמים והלכתי לשטוף את הגועל ממני. באופן כללי אני מתעב בני אדם, הייתה תקופה בחיי שרציתי להיות בחברת אנשים וזו הייתה הטעות הכי גדולה שלי, כי בני אדם לא אוהבים להיות בסביבת מי שרוצה להיות בחברתם. רווקים ורווקות יודעים את זה טוב מכולם, האומללות שלהם והרצון הנואש בקשר גורמים לכל מי שסביבם להתרחק מהם כמו ממגפת הדבר השחור. רווקים ורווקות מזהים אחד את השני באופן מיידי, הנה הוא הנואש, הוא שקוע עמוק ממני בתוך הבור של הבדידות, מתהלך במדבר צמא ומוכן לעשות דברים מגוחכים ועלובים רק בשביל לקבל מבט, לא ניתן לו את זה. בשביל רווק כל ערב חג הוא יום הזיכרון לבדידות. יש רגע שבו אתה אומר לעצמך אני מוכן להרוג את כולם עד האחרון שבהם רק בשביל להישאר לבד באמת, בלי שום נפש חיה סביבי. אני רוצה להיות חולה אפס שיגרום לוירוס להתפשט ולמחוק את האנושות מעל פני האדמה רק בשביל להתחמק מהמבוכה של להיות לבד כל כך הרבה זמן. אם עד עכשיו מה שגרם להם להתרחק ממך היה הרצון שלך להתקרב עכשיו זה הפחד מהיצור המוזר ששונא אותם. אבל זהירות, אנחנו רבים יותר ממה שמקובל לחשוב ומספרנו הולך וגדל.  

יש לי כמה קווי עלילה לעוסים ונדושים שאני אוהב להרהר בהם. הראשון שחביב עלי במיוחד מתחיל כאשר אני חופר בחפירה ארכיאולוגית ומורידים אותי לתוך בור שהתגלה. אני שם לבד ולפתע חושף לוח אבן שחור ובו שקע המתאים לכף היד האנושית, אני מניח את היד שלי ואז בפרץ אור אדיר אני נעלם ומופיע בספינת חלל עצומה הנמצאת במסלול סביב המעגל החיצוני של מערכת השמש. מסתבר שמין חיזרי השאיר את הפורטל הזה ורצה שביום מן הימים אחד מבני האדם יחשוף את המנגנון ויגיע לספינה שהם הציבו, יצא שזה אני. עד כאן זה לא שונה מהותית מהרבה סיפורים מוכרים כולל קלאסיקה מפוארת. איפה החידוש שלי? בסיפור שלי אני הגיבור שמניע את העלילה, הרי למה קוראים וצופים בסיפורים ועלילות? משתי סיבות, האחת לשמוח שזה לא קרה לך והשנייה לדמיין שזה אתה. אתה רואה סרט שבו הגיבור לא מפחד מכלום והשכנים שלו נזהרים לא לעשות רעש או להחנות את האופניים שלהם בשביל כניסה לבניין, הם יודעים שאם הם יעזו לעשות את זה אז הגיבור יופיע בשתיים בלילה בביתם, יצמיד לבעל אקדח לרקה ויאיים שבפעם הבאה שזה יקרה הוא יפזר לו את המוח על הכרית ועל אישתו מוכת האימה, ששוכבת ליד וחשה למטה ברטיבות אבולוציונית, זה גבר. אז הפעם אני הנבחר שמגיע לספינת חלל שמשוטטת כבר מיליון שנה סביב מערכת השמש ויש לי כוח אבסולוטי על כל בני האדם. הדילמה עכשיו היא איך אני פועל. בגלל שאני פטריוט אז הדבר הראשון יהיה חיסולם המיידי של כול אויבי ישראל מבית ומחוץ. אפשר לזרוק אותם לשמש שישרפו למוות, או לתוך אחד מענקי הגז שיקפאו למוות. אופציה נוספת היא לשלוח אותם למסע בריק של החלל הבין גלקטי בתוך שדה אנרגיה, ממש כמו האויבים של סופרמן ואחרי שבוע שבועיים להחזיר אותם לכדור הארץ שדעתם משובשת. גישה מעט יותר יצירתית תהיה לחבר אותם למחולל הקראמה. בעזרת האמצעים המיוחדים שיש בספינה נחבר את המוחות שלהם למציאות וירטואלית כמו במטריקס. במציאות הזו כל אחד מהם יקבל את המגיע לו בהתאם לחוק הקארמה. האייתולות והגיהאדיסטים מכל הדתות ירדפו על ידי משמרות המהפכה והצניעות. יצליפו בהם על זה שהם לא מגולחים למשעי ולא עשו מריטת שיער מהחזה, הם יצטרכו להישאר בבית כל היום לנקות, לבשל ולטפל בילדים שכמובן הם יביאו לעולם אחרי 9 חודשי הריון כתוצאה מקיום יחסים ונראה לי שזה כבר ברור לכולם מאיזה סוג. הם יהיו כל הזמן בהריון, הם יכלו רק לצאת לשוק לקניות והטמפרטורה בחוץ תהיה 40 מעלות אבל הם יצטרכו ללבוש את השמלה השחורה והכבדה שמכסה את כל הגוף וככה הם יעבירו 1000 שנים שבהן הם לא מתים ואין להם שום מוצא החוצה מהמטבח. ואז נחזיר אותם חזרה ונראה מה יקרה. את הנאצים, הניאו נאצים  ועוזריהם נשלח למחנות ריכוז, להם אין סליחה ואין מחילה, אחרי 1000 שנה באושוויץ, נשלח אותם לטרבלינקה ואז סוביבור וככה הם ינועו בין המחנות בסבב אינסופי. לגבי היהודו-נאצים אני קצת בדילמה, אם נשלח אותם למחנה פליטים בעזה הם יחשבו שהם הגיעו לגן עדן ויצטרפו לגיהאד האיסלמי, שם הם ימשיכו לעשות את מה שהם תמיד אהבו לעשות וזה לנסות להשמיד את ישראל. אני חושב שבמקרה של היהודו-נאצים נהפוך אותם לקשישים בבית חולים סיעודי ממשלתי שכל הצוות שלו בודהיסטוות ערבים. הבודהיסטווה הערבי יטפל בקשיש היהודו-נאצי הסיעודי הסובל ממכאובים איומים באהבה וחמלה אינסופית. רק כאשר היהודו-נאצי יחזור להיות יהודי הוא יצליח למות בייסורים קשים. ואז נחזיר אותם ונראה מה יקרה. 

אחרי שנסיים עם אויבי ישראל בדרג עמלק מבית ומחוץ נעבור לדרג הביניים, קבוצת הערב-רב, המאפשרים, דגי הרקק הקטנים שעלו לגדולה בזכות היכולת שלהם להתקיים בתוך המעי הגס של המנהיג, כל אותם מלחכי פינכה, גרוטסקות בעלות לשון רירית, עכברושי המלך. עולות כמה תהיות לגבי המבנה התודעתי שלהם, האפיסטמולוגיה של חצר העכברושים של המנהיג, המלך עכברוש. נתחיל במשהו פשוט, כאשר הם משקרים האם הם יודעים שהם משקרים, כאשר הם מחריבים את השירות הציבורי, מרעילים את הבארות, תוקעים לחיילינו סכין בגב, גוזלים את ההווה, העתיד ומזהמים את העבר, האם יש שבב של מודעות שזה מה שהם עשו היום סביב שולחן הממשלה ומשרדיה? כאשר הבריון שוכב על גבו ומקבל מציצה מהדוקטורית האוסטרית, על מה הוא חושב? את התשובות לכל השאלות האלה צריך לשאול מומחים, צריך אולי גם לשאול אותם מה גורם לנו לחשוב שאפשר אחרת. במעשים שלנו, של הציבור אנחנו מוכיחים שהמצב הזה הוא נורמלי, שאנחנו כציבור מקבלים את המצב ככוח טבע, ככה זה ואין מה לעשות. תמיד יהיה מישהו שיסביר בידענות על השיטה, יפגין בגאווה את חוכמת חייו שאותה רכש במהלך שנים ארוכות של עבודה כפקיד במחלקת הארנונה בעירייה. אתה צריך ללמוד להיות חכם, לא צודק. כאשר פורצת סופה חזקה, העץ הקשה נשבר אבל העשב מתכופף. תשתין על המערכת היא תירטב, היא תשתין עליך אתה תטבע. תמיד אחרי הקלישאה תבוא גם הדוגמה: אמרו לי תקציב, אז פתחתי אקסל והם סתמו את הפה. המנהלת אמרה לי אז אמרתי לה אין בעיה, בכיף וחיכיתי עד שהיא שכחה. הביטוח סירב אז שלחתי להם מכתב עם הביטוי “מיצוי הליכים”, יומיים אח”כ קיבלתי 427 ש”ח לחשבון. תלמד, לא סתם אני פקיד בעירייה במחלקת הארנונה כבר 20 שנה, עם השתתפות באחזקת טלפון ורכב מליסינג. אז מדוע לבוא בטענות למי שפשוט עושה את זה באופן הרבה יותר מוצלח ובמקום להיות פקיד בעירייה במחלקת הארנונה הוא שר הפנים, התחבורה והמשרד לעניינים אסטרטגיים. הסיבה בגללה באים אליהם בטענות היא שיש  עצים, יש מי שנותנים צל, פירות, מייצרים חמצן, חומר בנייה, חומר בעירה, את בית המקדש בנו בעזרת אבני גזית וארזי הלבנון. אני רוצה להבהיר דבר אחד, אני האחרון שאפשר לטעון שהוא נגד עשב, אני אוהב עשב ובלעדיו רוב הדברים האלה לא היו נכתבים, אבל בבסיס אני עץ לימון.

הדרך לגיהנום רצופה סלעים ומתחת לכל אחד מהם מסתתר עקרב.