העקרב תחת סלע קיומנו
מיהו העקרב תחת סלע קיומנו. בשביל לדעת את זה צריך למצוא קודם את סלע קיומנו. טכנית, כדור הארץ הוא סלע קיומנו, יש לנו חתיכה ממש קטנה ממנו שעליה אנחנו מתקיימים. קיים ויכוח מר, נוקב ואכזר מה הגבולות שלה, האם היא בכלל שלנו וחלק יטענו שגם שלנו לא קיים. אני מעדיף את השבת כסלע קיומנו. יום שבת זו ההמצאה הכי טובה בתולדות האנושות, זו נקודת ההתחלה של האנושות, היא מסמנת גבולות.
מיהו העקרב תחת סלע קיומנו, נעשה את זה פשוט ואני אמסור את ההגדרה המדויקת כבר עכשיו, לא יודע. העקרב הוא נעלם, הוא כמו עמלק שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, כזה הוא העקרב, בכל דור ודור הוא קם עלינו לכלותנו. הקדוש ברוך אמנם מצילנו, אבל באופן חלקי ובאיחור ניכר. אם זה מנחם מישהו אז זו הוכחה נוספת לכך שאלוהים הוא שלנו. העקרב נמצא בכל מקום, הדרך לגיהנום רצופה סלעים ומתחת לכל אחד מהם מסתתר עקרב. העקרב זה הקולגה בעבודה, זה הבעל, האישה, הילד והילדה, אבא ואמא שלך הם העקרבים תחת סלע קיומך. יטענו בצדק שאני הוא העקרב תחת סלע קיומי, אבל זה לא סוג כזה של בלוג.
אחרי שהבנו את מסגרת הדיון, נברר רגע מה זה אומר קיומנו. זה נאמר ברבים, כלומר הקיום של גוף העם חשוב יותר מהקיום של הפרטים הבודדים, קיומנו ישרוד את מותם של כמה אלפי חיילים ואזרחים, הוא שרד השמדה של 6 מיליון. מהו קיום? האם הכוונה קיום פיזי או קיום רוחני של עם ישראל? נניח שאין קיום רוחני לעם ישראל ללא קיום פיזי, הבעיה היא שזה נכון גם לצד השני. אין צורך בקיום פיזי של עם ישראל, ללא קיומו הרוחני. אחרת מה שנותר זה אספסוף של יהודים, ערב רב.
לשחורים יש את התנועה לשחרור העבדות, היהודים הקימו תנועה דומה ברוחה בשם הציונות, התנועה להפסקת השמדתו של עם ישראל. הפתרון של השחורים היה השתלבות, היהודים מצבם היה גרוע הרבה יותר, הם עמדו בפני השמדה. המצוקה היהודית הייתה כל כך חריפה, גם האופציה של בריחה לחיי פליטות לא הייתה רלוונטית עבורם. המקומות שבהם יהודים היו בטוחים, אמריקה, סגרו את הדלתות. השמדתם של היהודים היה אירוע שבו נטלו חלק כמעט כל אומות העולם. חלק במעשה, חלק במחדל וחלק גם וגם.
הציונות היא כניעה לאנטישמיות, קבלה של הגורל היהודי כנטע זר בין האומות, הפתרון של הציונות היה הקמתו של גטו מדינה יהודי בארץ ישראל. גטו מדינה מוקף חומות גדרות ושומרים. ישנה טענה שההפרדה בין מלחמות העולם הראשונה והשנייה היא טעות. זו מלחמה אחת גדולה שהתרחשו בה שני קרבות גדולים, הקטסטרופות. עבור הגרמנים ורבים מתושבי מזרח אירופה, המלחמה הסתיימה רק בסיום הכיבוש הסובייטי בשנת 1989. עבור היהודים המלחמה עדיין נמשכת. אנחנו כולנו מכירים את הנרטיב שלנו, לפחות אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אותו. אבל נרטיב הוא רק סיפור, אפשר לקחת את אותן עובדות ולספר סיפור אחר שהוא נכון באותה מידה, רק מזווית ראיה אחרת.
במהלך של טיהור אתני מלא, היהודים גורשו מכל מערב אירופה עד תחילת המאה ה-16. במזרח אירופה היהודים חיים בגלות המרה, בארץ נוראה, ארץ מאפליה, על גילוייה מעוררי החלחלה. השואה לא הייתה אירוע אלא שיאו של תהליך. היהודים ניסו למצוא מקלט, לחפש מרחב להיבלע בו, אבל בכל מקום הגיעה תשובת הסירוב הגדולה, לא. קיר של ברזל עמד סביבם. לא היה אף אלמנט שהיה מוכן לקחת אחריות ולסייע, היהודים היו לבדם, מופקרים לטבח. גם לאחר השואה, הפוגרומים ביהודים נמשכו.
העקרב שלנו הוא הנירמול, אנחנו קוראים לאובדן הקרבה, לסבל הגשמה ולגטו מדינה. כפי שסימטת היהודים בפרנקפורט התאימה לתקופתה, וכפי שגטו וורשה מתאים לתקופתו, כך מתאים לתקופתו הגטו היהודי בארץ ישראל. המקום שבו רוכזו שרידה של יהדות אירופה יחד עם יהודי המזרח התיכון, הערב רב, האספסוף, המגל והחרב, הבירוקרטים הצייתנים, הגרגרנים, כל שרידיו של עם החורבן.
באושוויץ כאשר פתחו את הדלתות של תאי הגזים, לא כולם נמצאו חבוקים אוחזי ידיים. היו גם כאלה שיצרו ריבוד חברתי. למטה הזקנים, הנכים, הנשים והילדים, כנראה שהם נרמסו למוות עוד לפני שהם נחנקו מהגז. מעליהם נמצאו הגברים בגיל העמידה ואולי הנשים והילדים החזקים יותר. בראש ערימת הגופות היו הזכרים החזקים ביותר. הם הגיעו לראש הערימה, שם למעלה הם נושמים אוויר, משתינים ומחרבנים מאימה לתחתית. הגז עולה למעלה ואתה מפסיק להאבק והנה אתה נרמס למטה בידי הבחור הצעיר שמטפס עליך, לבסוף כולם נחנקים ומתים. מעניין מה עבר במוחו של זה ששרד אחרון? אחרי שהסתיים המאבק ונשארו לו עוד כמה רגעי חיים אחרונים, אולי ברגע הזה הוא חווה חוויה חיובית, של הצלחה. הצלחתי לטפס מעל כולם, ניצחתי ואני שוב בשלטון? לא שופטים מישהו בתא גזים אל היותו אדם אלים, שמגלה חוסר התחשבות בחלשים. להבדיל למשל מבני משפחת פלדמן, תראו איך הם מחזיקים יפה ידיים ושרים התקווה. לטפס על בני עמך נחנקים למוות על מנת לזכות במעט יותר חיים זה דבר טבעי ומובן לעשות כאשר נמצאים בתא גזים, זה דבר פחות מובן כאשר הוא נעשה מירושלים, למען כוח, כבוד וכסף.
איך שולטים באספסוף? לא שולטים באספסוף, אם הוא היה נשלט אז הוא לא היה אספסוף. את האספסוף צריך רק לכוון, להפנות אותו לכיוונים שונים ולפעמים סתם להניע אותו במעגל סביב עצמו. מה שחשוב בכל המהלך הזה הוא לשמור על השנאה והזעם. הם המנוע של האספסוף והמנהיג הדגול יודע לשלוט במנוע הזה. אספסוף שבע ונינוח יתר על המידה מאבד בסופו של דבר את התכונה העיקרית שהופכת אותו לאספסוף, השנאה והזעם. היחסים של המנהיג עם האספסוף שלו הם יחסים סימביוטים, האספסוף זקוק למנהיג המהווה את דמות האב המכה והמשפיל שהופך אותם לקטנים וחסרי חשיבות בתוך התנועה הגדולה. באופן הזה האספסוף חווה שחרור מהאני הקטן והופך להיות חלק מהאני הגדול, העם. השחרור מאפשר לאספסוף לצאת למסע של חורבן.
המנהיג הוא דמות שנראית כאינדיווידואל אבל היא לא, המחיקה של האני אצל המנהיג עמוקה הרבה יותר מזו של הפרודות המרכיבות את גוף העם. אומנם למנהיג יש זהות, אבל רק לכאורה. זו אינה זהות אישית אלא דמות מיתית שנוצרה על ידי ההמון, כמו אלוהים שדמותו בפולקלור היא של איש גדול מזוקן למעלה בשמים. הוא יושב על כס מזהב ויש לו מלא משרתים ונימפות צחורות. כזה הוא המנהיג, פנטזיה אינפנטילית אדיפלית של המון נבער על דמות מיתית שחייה בעושר ותפקידה היחיד היא להיות הקול של גוף העם. המנהיג בניגוד לחייל הפשוט אינו יכול לפרוש מהתפקיד, הוא לא יכול פשוט לזוז רגע הצידה לאיים בתאילנד, לעשן סמים, לאכול טרפה, להשתגל עם זונות ולעשות קידוש. הוא לכוד בכלוב הברזל, משורה ישחרר רק המוות, לכן זה מיותר להפגין נגדו, צריך להתנגד לכוח שמקיף אותו.
אמונה דתית זו אוננות מנטלית ציבורית. המטרה הכללית היא להתנתק קצת מהמציאות לתוך פנטזיה אירוטית מטורפת שבה הנשים מגלחות את שיער ראשן וחובשות פאה. זה אידיאל היופי בחברה החרדית. זה מה שמחרמן אותם, לגרום לאשתך לגלח לעצמה את שיער ראשה היפה והנהדר שנתן לה אלוהים, ולחבוש פאה עשוייה משיער ראשה של אישה אחרת. הם יצרו עולם שכזה, איזו עוצמה. החסידים מבלים את יומם בישיבות, לומדים ביחד, אוכלים ביחד, רוקדים ביחד ומאוננים ביחד. אוננות למטרת הוצאת זרע לבטלה היא צורך שזוחל לך בתוך המוח, ענן המערפל את החושים, הזין שלך עומד במכנסים ואתה חייב לפרוק את המטען הזה. אז הולך האברך הצעיר אל העק-רב, יושב מולו ואיברו זקור כתותח. העק-רב אומר לו: על ידי אוננות שיוצא הזרע בלא להיכנס למקום הראוי לו גם באוצר הנשמות יוצאת נשמה בלא להיכנס לשום מקום מתאים ואז באותה שעה על ידי כוחות הרע נעשה איזה גוף רוחני של שד משחית ומזיק, זו נעשית נשמה לו. האברכך יוצא מבועת, הוא הביא בעזרת ידו הימנית שואה נוספת על עם ישראל, לעולם לא עוד. אבל בלילה לבד מתחת לשמיכה, מגיעה לילית והיא בדמות האחות מבית החולים. הוא נזכר במבטו החטוף על ישבנה בזמן שהיא טיפלה בקטטר של אביו הגוסס, בסך הכל שבריר של שניה, זה הכל, אבל רגע אחד שלא חולף ולא מרפה הוא נצח. הוא רואה שוב את תחתוניה הבולטים מתחת לחלוק בזמן שהיא מתכופפת וגל של אנרגיה משתחרר בין רגליו, זרם של ההנאה ושחרור שוטף אותו, ואז אימה, אשמה ולכלוך דביק.
מתחת לכל סלע יש עקרב, בגלל זה מעדיפים להשאיר את הסלעים במקומם ומומלץ לא לגעת בהם, אבל יש את מי שמתעקשים. אלה אנשים בודדים, לא ברור למה הם עושים את זה, למי זה מועיל ומה המטרה. מדוע לא להתמקד בסיפורים על המלאכים של המחנה שנתנו את פת הלחם שלהם לאדם גוסס מרעב, על מי שהמשיכו להאמין שיש טוב בעולם ויש תקווה. עוד מעט ימות הגרמני האחרון שהיה בשואה ונשאר רק עם גרמנים שנולדו אחרי השואה. כשאני חושב על זה, אז באופן אישי, אני גרוע יותר. הם נושאים בנטל אשמה על אירוע היסטורי שסבא או סבא רבא שלהם עשה. אני נושא בנטל האשמה על המעשים שאני עשיתי. נכון שבמקרה שלי הייתי חייל בכיין ועלוב ולכן גם המעשים שלי הם די עלובים, קצת מכות, מעט קללות, כמה השפלות. כשאני נפגש עם גרמני אני נזכר לא בשואה אלא איך הסתובבתי ברחובות ג'בליה, שלושה חודשים לפני שפרצה האינתיפאדה הראשונה וטרקתי חלונות, הפכתי בתים, השפלתי בחור אחד בבית שלו מול אמא שלו, סתם ככה. והגרמני המסכן איזה דבר רע הוא עשה? כלום. עשה רק טוב, התנדב לארגון סיוע, תרם לעולם, אז מי יותר גרוע?
אני רוצה להסיר אפשרות אחת מהשולחן, האם אנחנו היהודים כעם, מסוגלים לבצע, או לקחת חלק בהשמדת עם אחר? על פי המסורת כבר עשינו את זה לעמלק. אבל זה היה בתקופת התנ"ך תקופה שבה ההתנהגות הזו הייתה מקובלת, הכוונה היא להיום בתקופה המודרנית. נניח שהיטלר שונא רק פולנים, רוסים, צוענים, כושים, קומוניסטים, הומואים, מוגבלים, אנשי רוח וספרות, אומנים וכל מי שלא הסכים איתו, אבל הוא דווקא היה בסדר עם יהודים, אפילו חשב שהיהודים הם הסתעפות של הגזע העליון שהשתבשה בדרך ולכן הם לא יכולים להיות הגזע העליון אבל יכולים להיות משרתיו הנאמנים. מה היה קורה אם המוסד היה מגייס דוגמנית-על ישראלית ושולח אותה במכונת זמן לשנת 1907, שנה שבה היטלר הגיע לוינה למבחני הכניסה לבית ספר לאמנות. הוא נדחה והדבר גרם לו למועקה. אלא שבדיוק באותו ערב סידני-5ג פוגשת אותו "במקרה" בבית קפה נחמד בוינה, הם לוגמים יחד שנאפס, הוא משתכר קצת ומתחיל לנאום לה על חייו הדפוקים, סידני-5ג מקשיבה לו ומלטפת לו את הירך. הם הולכים לחדר בבית מלון המשקיף על הדנובה ושם סידני-5ג גואלת את אדולף מבתוליו ונותנת לו את הזיון של חייו. ואז בדיוק ברגע שהיטלר גומר בפעם הראשונה בחייו שלא באמצעים ידניים, סידני-5ג האמיצה זועקת בגרמנית "עם ישראל חי". עכשיו נוצרה במוחו של היטלר הטבעה תודעתית המקשרת בין האירוע המוצלח של איבוד בתוליו בין ירכיה של יהודיה תמה וכשרה שהיא דוגמנית-על, מזדיינת-על וגם תומכת בראש הממשלה ובין נצח ישראל. סידני-5ג חוזרת חזרה לישראל, שהיא בעצם אולי כבר לא אותה ישראל, כי היטלר עכשיו אוהב יהודים, יש לו פילגש יהודייה, שאותה דרך אגב המוסד גייס ומפעיל בהצלחה, אבל בכל השאר הוא עדיין היטלר. לכן הנאצים מתחילים להשמיד את הפולנים, הרוסים, הצוענים, הכושים, הקומוניסטים, ההומואים, המוגבלים, אנשי רוח וספרות, אומנים וכל מי שלא מסכים איתם. השאלה הנשאלת היא האם היהודים, שעכשיו הם בצד של הגזע העליון, דבר שהיה נראה לרבים וטובים הגיוני מאד, היו משתפים פעולה עם הנאצים, תורמים, מסייעים ומתגייסים לס.ס? היהודים יכלו לתרום רבות להצלחתה של המכונה הנאצית ואולי אפילו להביא לניצחונה על בעלות הברית. עם ישראל חוזר לארצו מולדתו, שבדרך נס נותרו בה ישובים אך לא תושבים, מתפתחת ידידות נפלאה ואמיצה בין הרייך הגרמני ליישות היהודית וגם מסורת נהדרת של מנהיגים נאצים שיש להם פילגש יהודייה. אז נחזור לשאלה, האם זה אפשרי? האם היינו משתפים פעולה עם הנאצים בתמורה לארץ ישראל השלמה, נקייה וטהורה מערבים והומואים, כל זה בתמורה למסחר בכמה מהטובות בבנותינו?
