הרכבת נוסעת, חולפת על פני מקומות ללא שם, עוצרות בתחנות נטושות שקמו לתחייה עבורה. שם עומדים קרונות שחורים סגורים ובתוכם הציונים הנשלחים להשמדה. הם מלקקים את הקירות הלחים בשביל קצת מים. הקור הרעב והצמא עוזרים לצוף מעל לריק של ייאוש ללא תחתית. יש כאלו שנכנסים לתעתוע והם שוקעים בו עוד ועוד. הם אינם שבויים עוד באשלית החושים, אין טענות אמיתיות ושקריות, אלא רק עיסוק במה שהוא מהותי ומשמעותי בשביל להישאר בחיים, טיפה של מים, פירור של לחם, כל השאר עומד כמו חומה בינך לבין עצמך. השינוי העיקרי שהתרחש הוא החלשות התחושה של האני הייחודי, האינדיבידואלי. הוא מתחלף בתחושת גורל ציבורי של אסון. השאלה "מי אני" מתחדדת, מי אני במציאות, האם אני האדם שהיו לו חיים ומקום בעולם, הוא  שאני רק בהמת אדם העושה את דרכה לבית המטבחיים. כאשר נוצר המגע עם המציאות נכוחה המחשבה הראשונה שמופיעה היא הפתעה, זה אני שנמצא כאן. איש העולם החופשי, אזרח בר מזל של העולם, שחייו בטוחים על ידי מוסר אנושי וקיומו על ידי אחריות החוק.