הציונים בלב הגיהינום במקום שבו הם עובדים במשרפות, נשענים על הארובה שדרכה יוצאים מאות אלפי חיים. הם צמודים אל האבנים החמות מאש הקורבנות, של נשותיהם וילדיהם השרופים. מהארובה פורץ עמוד עשן שהופך לשרשרת של אינספור רצועות קטנות משתרגות זו בזו בכל גווני הקשת השחורה. הנה העננים יוצאים במחול אפל, יוצרים צורה של סוס אדיר שעל גבו רוכב הפרופסור. הסוס דוהר בשמים מדלג על העננים השחורים ובכל פגיעה של פרסותיו נוצרים סביבם ברקים כהים עד שכל השמיים מכוסים ברשת כל כך צפופה שאפילו סיכה אינה מצליחה לחדור דרכה. רק קרונות המשא המובילים ציונים מצליחים לעבור את הרשת הסבוכה בדרכם הגדולה הצלולה, שאין ממנה חזרה.
שם במקום הזה, היהודים מתפללים, אומרים תהילים ולומדים תורה. הם ממשיכים להתריס כנגד המציאות המרה, הם לועגים לגילוליה מעוררי החלחלה וטוענים שזה רק עוד ניסיון היסטורי נוסף עגום, מוחשי, אך שגרתי. התפקיד שלנו כאן, הוא להאיר את ארץ מאפליה באור קטן של הנוכחות האלוהית אופפת הכל המאירה את ההווה. לצאת כנגד החוויה המוחשית השרירותית שכפו הולכים בשרירות ליבם, בדרכי הרשע, הנקראות קטנות. לעומת אלה ההולכים בתום לב בדרכי צדק, שמורים שכול ההוויה היא אחדות אלוהית אחת המכונה גדלות, השופעת חיים, המשכיות ורציפות. צדק וחירות, בינה, חכמה ודעת. חסד ורחמים. היא במהותה הנסתרת, נמצאת מעבר לפנים הנגלים במציאות של דין ומוות, שאינם אלא מחיצות מתעתעות של קוצר השגה, ואשליה שראוי להתייחס אליהן בשוויון נפש מוחלט.
