אִם מִישֶׁהוּ מִכֶּם יֹאמַר מִילָה אַחַת שֶׁל אֱמֶת, חַיָּיו יִנָּצְלוּ.
וָלֹא, אֲשַׁסֵּף אֶת גְּרוֹנוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ נֹאכַל עִם תַּפּוּחֵי אֲדָמָה וּבָצָל.
אִם מִישֶׁהוּ מִכֶּם יֹאמַר מִילָה אַחַת שֶׁל אֱמֶת, חַיָּיו יִנָּצְלוּ.
וָלֹא, אֲשַׁסֵּף אֶת גְּרוֹנוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ נֹאכַל עִם תַּפּוּחֵי אֲדָמָה וּבָצָל.
מכל הדברים מה הקשה ביותר? קללות אפשר לספוג בלי סוף, יריקות הן עוד טיפה, אבל אימה זה דבר אחר. פחד מוות ארוך ומתמשך שנמשך מעבר לרגע הפתאומי של הבהלה, כאשר מה שהאמנת שהוא בלתי אפשרי מתממש. אין יותר הסברים מופשטים ושום דמיון לא יכול להתקרב למציאות שידעת שהיא קיימת אבל רחוק ממך, בספרים. עמדתי בחדר ביטחון, האוויר החל חונק את האנשים, בפינת החדר התגוללה צואת אדם וסירחון כבד ומוצק עמד באוויר כמו איזה עצם ממש. הדבר הכי טוב לעשות עכשיו הוא להיות חכם ובעל חושים, פתאום תינוק החל לבכות. ברכתי הלוואי וכל היצורים החיים יחיו בביטחון ובנוחות ויהיו מאושרים. הילד פועה כי בעולם ההפקר הוא נמצא.
הנה שומעים פסיעות כבדות של המוות קרב אלינו. לצאת!…כל מי שנתפס מתחבא, נשחט אותו כמו כבש. הם מחפשים בחדרים,יורים בצהלות לכל עבר וקוראים 'אללה הגדול, תן לנו יהודים לטבוח'. הקטן עכשיו הרים קול זוועות. האם התחננה לפניו שלא יפעה, אך לשווא ואז לפתע נשתתק הקטן. אריאל… אריאל חוזרת האם בקול חנוק על שמו של בנה המת שנמצא בזרועותיה. אני חוזר על המילים הקדושות: מי שנאחז אינו חופשי, מי שנאחז אינו חופשי. בפינות מוטלים פגרי המתים.
בעת הצהרים נשמע קול בעברית, "הגיע השעה, הו מוסלמי, הו עבד אללה, זהו יהודי מאחורי הקיר, בוא והרגהו". היו יריות וכולם החלו להתרוצץ באימה. כאשר מגיעים הדברים לידי בחירה, קיימת רק הבחירה המהירה במוות, תהיה נחוש ורוץ קדימה. למות בלי לקום לקראת המוות, זה למות כמו כלב אשפתות. אבל זה רק רעיון, הם פרצו לחדר ביטחון חובטים ויורים בגברים ומורדים את הנשים על ברכיהן. אחד הסטודנטים מחזיק בה במותניה בשתי ידיו והם גורמים לנשים לצרוח, נאבקות ומוכתמות. כאשר המכה הראשונה פוגעת בך, האמון בעולם קורס, ובני האדם חוזרים להיות חיות אדם במצבם הטבעי. ההבנה שאין לצפות לעזרה והשליטה הגופנית של הזולת עליך הופכת להשמדה גמורה של קיומך שלך. הלילה בלע אותו, לילה כזה שעיניים אנושיות לא אמורות לראות אותו ולשרוד.
נכתב על ידי: ירון הירש שחר comcirrus
