אני בחקירה. אנחנו מתחילים עם המכות עד שנמאס לנו מאגרופים ואז אנחנו תולים אותו מהתקרה קשור מאחור בידיים. אחרי כמה דקות שרירי הכתפיים נכנעים, האחיזה נעלמת והוא נופל לחלל הריק. איך מסבירים כאב, כאב הוא דבר אוניברסלי, הוא גבול היכולת לתאר משהו בעזרת שפה. אדם שיצא מהעינויים, אין לו גוף יותר, אלא צרור של איברים הלובש צלם אנוש ומחפש את הנתיב הקצר לסיים את הצער. מי שמבין זאת, מי שהבין את מהות הסבל, אינו מייצר עוד האחזות. לכאב אין צורה, הוא לא מרובע, או עגול, קטן או גדול, אין בו כחול, צהוב, אדום או לבן. אין בו כעס ואין בו שמחה, נכון ולא נכון, טוב או רע. אין לו התחלה ואין לו סוף. הסבל הזה עשוי מעצמו, הוא חסר סיבה.
מה שהיה בעבר אדם, הופך לחפץ חי ברשות מנגנון אנונימי, המחיר שמשלמים על הידע של הנחקר בשוק הוא קובע עד כמה סוג מסויים של חקירה הוא יצרני. חקירות מסוימות מסווגות חסרות טעם אלה אם כן הן למטרה ארגונית כמו הכשרה או אירועים. הכניעות היא התכונה השולטת אצל רוב בני האדם. זה לא חשוב מה היית לכאורה, אלא איזו תכונה אתה מאמץ שדוחפים אותך. הנמר קופץ על זה שמחזיק במקל, אבל נמרים זו חיה נדירה, אני חושב שלא נותרו נמרים חופשיים בטבע. האומללים מתכווצים מנסים להגן על עצמם ובלית ברירה הם מוחקים את עצמם. הם מקבלים את הזהות החדשה שלהם שהיא החלפת התבונה בשליטה והציוויליזציה בקיום. מגיע אלינו אדם שכל חייו הם מאמץ מתמשך להדחיק את הטבע להמעיט בערכו ולהזדהות עם תחליפיו החזקים ביותר. האמונה בעצמי, במדינה, במנהיג, במסורת, מילים שהפירוש שלהן נראה היה כמו מציאות שלא ניתן להתנגד אליה, שיש לכבד אותה ולציית לה. אבל כאן הטבע שולט, האדם חוזר למצבו הטבעי ואני האל הבורא המעניק לכל דבר את ערכו הראוי. אני הרצון המנהל אותו, הכוח המניע אותו, אני זה שמסדיר את התנועה של כולם והמתקן כולו כנוע ומסור לרצון שמנהל אותו.
הכוחות הכלכליים שלוחצים על הארגון מתחפשים לכוחות טבע עיוורים שהנחקר על מנת לשמר את עצמו חייב להסתגל אליהם. בתוצאה הסופית של התהליך הזה אנחנו מקבלים מצד אחד את האדם שהאגו שלו הופשט והתרוקן מכל תוכן ממשי למעט רצונו להפוך שמיים וארץ על מנת לשרוד. מצד שני אנו מקבלים טבע ריק שהורד למדרגות חומר ותו לא, גיבוב של חפצים שניתן לשלוט בהם ללא כל תכלית אחרת מלבד השליטה עצמה, וזו הרמוניה. כך הופכת הפעילות שלנו על פי הדקוטרינה לחובה הכרחית על מנת להשיג את אותה הרמוניה. אין שום קיום לדוקטרינה אלא דרך נאמנות מוחלטת, רק בדרך הזו בני אדם יחיו בשלום עם עצמם. השלום בעולם ינבע מהחפיפה המלאה בין פעולות הפרטים לתנועה הגדולה.
שמש עולה חיוורת שולחת אור בגידה מסנוור ובאדישות חושפת את הזוועה. אנשים נדחסים לתוך מכולות מטען. גברים נשים זקנים וטף, סגורים מבחוץ ודחוסים ללא רחמים. כמו סחורה בסיטונאות במסע לעבר הכלום. המשאיות עמדו שעות בשמש לפני שיצאו למסע אל בור תחתית אפל. בכל עצירה צעקנו מים, מים. למדנו מה היעד שלנו, ח'ייבר, שם נטול משמעות בשבילנו.
